במרץ 1979, נחתם הסכם שלום עם מצרים בין נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ראש-ממשלת ישראל, מנחם בגין, ונשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר כשנה לאחר שנחתמו הסכמי קמפ דייויד (1978) אשר היו הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון . הסכם השלום מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את הגבול הקבוע בין שתי המדינות, מורה על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא בסיני, וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל במשפט הבינלאומי. כמו כן מורה ההסכם על הקמת כוח צבאי רב-לאומי שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית. נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.
עוד מידע בנושא
הפקעת קרקעות
לאורך השנים השתמשה מדינת ישראל במספר דרכים על מנת להפוך קרקעות בגדה המערבית ל"אדמות מדינה" לטובת הרחבת התנחלויות. למושג "הפקעה" ישנה משמעות משפטית של שינוי מעמד הקרקע: הפיכתו מאדמה פרטית לאדמה ציבורית. בפועל, שינוי סטטוס הקרקעות משמש לצרכים מדיניים של הרחבת התנחלויות ולצרכי ציבור ובטחון. בין השיטות להפקעה: הכרזה על אדמות מדינה, הפקעה לצרכי ציבור, רישום ראשון, תפיסה לצרכים צבאיים, הפקעת זכויות באדמות נפקדים.
ועידת קמפ-דייויד (2000)
ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון הייתה ועידה שנערכה ביולי 2000 בקמפ דייויד שבמרילנד, בראשות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש-ממשלת ישראל, אהוד ברק, ויושב-ראש הרשות הפלסטינית, יאסר עראפת. לאחר שבועיים של דיונים, הועידה הסתיימה ללא כל הסכם שנחתם.
עם חזרתו לישראל, אהוד ברק הכריז: "לא הצלחנו כי שכנינו הפלסטיניים עדיין לא הפנימו כי בשביל שלום אמת צריך לוותר על חלק מהחלומות. לא הצלחנו כי לא מצאנו פרטנר המוכן להכרעות בכל הנושאים"
בעקבות הכרזה זו, התקבע מטבע הלשון "אין פרטנר" בתודעה הציבורית הישראלית.
החלטת ממשלת נתניהו (החלטה 150)
ב-2 באוגוסט 1996 החליטה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו (החלטה 150), לבטל את החלטת ממשלת רבין (ערך נפרד), ובמקום זאת הגדירה שבנושאי מדיניות כוללת בנושאי התיישבות נדרשת החלטת ממשלה ובנושאי הקצאת קרקע ותכנון נדרש אישור שר הביטחון. משמעות ההחלטה היא שעל-מנת להקים התנחלות חדשה, נדרשת החלטת ממשלה. כל ההתנחלויות שהוקמו מאז, פרט לעמיחי (ההתנחלות למפוני עמונה), נבנו בניגוד להחלטה זו.