הרצאה שניתנה על ידי גדי בלטיאנסקי בקורס חזון. גדי מתאר את הדרך שקדמה לקידום היזומה, את התהליכים ביצירתה ואת היוזמה עצמה וכיצד היא מתייחסת לארבעת סוגיות הליבה של הסכסוך- גבולות, ביטחון, ירושלים ופליטים.
עוד מידע בנושא
שאול אריאלי – הרצאה על תולדות הסכסוך
הסכם ואי
הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ויושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ישראל בצעה את הנסיגה הראשונה מתוך שלוש שנקבעו בהסכם אך סירבה להמשיך בנסיגות בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם.
בג"צ אלון מורה
פסיקה של בית המשפט העליון משנת 1979, שקבעה שיש לפנות את אלון מורה, שהוקמה על קרקע פרטית על-בסיס נימוקים בטחוניים. בית המשפט קבע את העיקרון לפיו אין לתפוס קרקע פרטית של תושבים פלסטיניים בגדה המערבית לצורך התיישבות יהודית אזרחית. העתירה הוגשה בשנת 1979 על-ידי פלסטינים, שדרשו כי בית המשפט יבטל את צו התפיסה של כ-5000 דונמים שבבעלותם. האדמות שהופקעו היו אמורות להיות מופנות לטובת הקמת אלון-מורה. בבית-המשפט טענה המדינה, כפי שנהגה עד אז, כי הקמת ההתנחלות נדרשת בשל קיומם של צרכים צבאיים.
בניגוד לעתירות שהוגשו עד בג"צ זה, הפעם הצטרפו כמשיבים לעתירה המתנחלים שהיו אמורים להתגורר באלון-מורה. המתנחלים דחו מכל וכל את עמדת המדינה, וטענו כי ההצדקה להקמת ההתנחלות היא אידיאולוגית וכי: "בכל המגעים וההבטחות הרבות שקבלנו משרי הממשלה ומעל לכל מראש הממשלה עצמו - רואים כולם בישוב אלון-מורה ישוב קבע של התנחלות יהודית לא פחות מדגניה או מנתניה."
בתצהיר מטעם העותרים, כתב הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, כי "אלון-מורה, לפי מיטב הערכתי המקצועית, אינו תורם לביטחון ישראל".
בהתבסס על תצהיר בר-לב, שסותר את עמדת המדינה, ובהתבסס על עמדת המתנחלים, שגם היא סותרת את עמדת המדינה, הורה בית המשפט לצה"ל לפנות את ההתנחלות ולהשיב את הקרקעות לבעליהן, וקבע כי אין לתפוס קרקע פרטית של תושבים פלסטיניים בגדה המערבית לצורך התיישבות יהודית אזרחית.