במרץ 1979, נחתם הסכם שלום עם מצרים בין נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ראש-ממשלת ישראל, מנחם בגין, ונשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר כשנה לאחר שנחתמו הסכמי קמפ דייויד (1978) אשר היו הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון . הסכם השלום מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את הגבול הקבוע בין שתי המדינות, מורה על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא בסיני, וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל במשפט הבינלאומי. כמו כן מורה ההסכם על הקמת כוח צבאי רב-לאומי שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית. נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.

המשך קריאה

הסכם השלום עם ירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין ישראל לירדן. על ההסכם חתמו ראש-הממשלה יצחק רבין, וחוסיין, מלך ירדן. סעיפי הנורמליזציה ושיתוף הפעולה הביטחוני, כמו גם בנושאי העקורים והר-הבית, היוו בסיס לכינון יחסים המושתתים על אינטרס משותף לשימור היציבות באזור. בין השאר, בהסכם השלום נוסחו התניות להסכם שלום עם הפלסטינים, בו תינתן לירדן עדיפות בחלוקת הנכסים הקדושים באגן הקדוש – "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המשא-ומתן על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה."

המשך קריאה

הזרם הקיצוני-דתי בימין המתנחלי, שמסרב לשתף פעולה עם המדינה, ומובל בעיקר על ידי צעירים. נוער הגבעות מקים באופן עצמאי מאחזים שאינם מגיעים לכדי תשתיות רציניות, ומתעמת עם כוחות הביטחון. פעילות נוער הגבעות משרתת היטב את האינטרסים של הממשלה ושל המתנחלים: המתנחלים מצדם מעלים את המחיר הציבורי והפוליטי של הפינוי, והממשלה מצדה יכולה להציג מצג לפיו היא עושה מאמצים ניכרים לטפל בנושא הטרור היהודי והפרות החוק של מתנחלים בשטחי הגדה המערבית.

המשך קריאה