המושג 'כיבוש' הוא מושג שנוי במחלוקת, יש הטוענים כי מאחר שטרם 67' שטחי הגדה היו מסופחים לירדן (אשר כבשה אותם ב1948 וסיפחה אותם בשנת 1950) שלעולם לא קיבלה הכרה בינלאומית בריבונותה על הגדה, בצירוף העובדה שבשנת 1988 ויתרה על כל תביעותיה באזור, לא ניתן להגדיר את המצב בגדה ככיבוש משום שהשטח לא נכבש מידי ריבון אחר. מצד שני החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש גם כשליטה זרה על אוכלוסיה אזרחית, אין חולק שתושביהם הפלסטינים של השטחים נמצאים תחת מצב של תפיסה לוחמתית (כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון), משום שהם אינם אזרחי ישראל אף שישראל שולטת בפועל באזור. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה (שעל-פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מונה כ-2.9 מיליון) אינה כפופה לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם וזכויות פוליטיות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות טרור המתבצעות נגד אזרחיה. אם כן, הכיבוש דה-פאקטו הוא מצב של שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית.

המשך קריאה

מתווה קלינטון הוא שם למסמך המכיל את עקרונות הסכם הקבע שהציע נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון ופורסם בדצמבר 2000 (לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה). המתווה כלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, חלוקה של הר הבית- החלק העליון לפלסטין והחלק התחתון לישראל. חלוקת ירושלים והעיר העתיקה והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון) שיסופחו לישראל בתמורה לשטחים בתחומי הקו הירוק. השימוש הרווח במושג "מתווה קלינטון" הוא בנוגע לפתרון בירושלים, לפיו, השכונות בעלות רוב יהודי בירושלים המזרחית יסופחו לישראל, והשכונות בעלות רוב פלסטיני בירושלים המזרחית יוכרו כבירת פלסטין.

המשך קריאה