ועידת שלום במסגרת שיחות ישירות בין ישראל בראשות ראש הממשלה אהוד ברק והרשות הפלסטינית בראשות יאסר ערפת, שהתקיימה בתחילת 2001 בטאבה שבחצי האי סיני בתיווך ארצות הברית בראשות הנשיא קלינטון כהמשך לשיחות קמפ דיוויד. שני הצדדים הסכימו שעל-פי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, קווי הארבעה ביוני (הקו הירוק) ישמשו כבסיס לקביעת גבול בין ישראל ומדינת פלסטין. בפעם הראשונה שני הצדדים הציגו מפות של הגדה המערבית. המפות היו הבסיס למו"מ בסוגיית הגבולות. בסוגיית ירושלים, שני הצדדים הסכימו להצעת מתווה קלינטון. הצד הישראלי קיבל את ההצעה שירושלים תהיה בירת שתי המדינות: ירושלים המערבית לישראל, וירושלים המזרחית לפלסטין. שני הצדדים הסכימו שבעיית הר הבית טרם נפתרה. השיחות הופסקו ב-27 בינואר, בגלל הבחירות בישראל. המנצח, אריאל שרון, בחר שלא להמשיך בשיחות אחרי ניצחונו.

המשך קריאה

המושג 'כיבוש' הוא מושג שנוי במחלוקת, יש הטוענים כי מאחר שטרם 67' שטחי הגדה היו מסופחים לירדן (אשר כבשה אותם ב1948 וסיפחה אותם בשנת 1950) שלעולם לא קיבלה הכרה בינלאומית בריבונותה על הגדה, בצירוף העובדה שבשנת 1988 ויתרה על כל תביעותיה באזור, לא ניתן להגדיר את המצב בגדה ככיבוש משום שהשטח לא נכבש מידי ריבון אחר. מצד שני החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש גם כשליטה זרה על אוכלוסיה אזרחית, אין חולק שתושביהם הפלסטינים של השטחים נמצאים תחת מצב של תפיסה לוחמתית (כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון), משום שהם אינם אזרחי ישראל אף שישראל שולטת בפועל באזור. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה (שעל-פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מונה כ-2.9 מיליון) אינה כפופה לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם וזכויות פוליטיות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות טרור המתבצעות נגד אזרחיה. אם כן, הכיבוש דה-פאקטו הוא מצב של שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית.

המשך קריאה