אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, עוסקת בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת תפיסה לוחמתית. סעיף 49 באמנה קובע כי "המעצמה הכובשת לא תעביר או תיישב אזרחים מתוך שטחה בחבלי הארץ שנכבשו". על-פי הדין הבינלאומי, ההתנחלויות מהוות הפרה של סעיף זה. קיימת מחלוקת בתוך ישראל, האם באמת מתבצעת הפרה של אמנת ז'נבה, אך אין ספק שישראל מעודדת התיישבות של אזרחים מתוך שטחה הריבוני בתוך שטח שאינו חלק ממדינת ישראל הריבונית, היות והוא מעולם לא סופח.
מאפריקאנס – הפרדה. מדיניות ההפרדה הגזעית שהונהגה בדרום-אפריקה משנת 1948 ועד 1994. מדיניות זה הייתה גזענית והושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית, ומתן זכויות יתר לאוכלוסייה הלבנה. מדיניות האפרטהייד של המשטר הדרום-אפריקאי ספגה גינויים הולכים וגוברים של הקהילה הבינלאומית, ובראשה, האו"ם. בהדרגה מצאה עצמה דרום-אפריקה מבודדת בשדה הבינלאומי. נגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו על מסחר בנשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבות וספורט. המונח אפרטהייד הפך למילת גנאי נרדפת לגזענות שיטתית, לאפליה ממוסדת, ולהתעלמות מוצהרת מזכויותיו של ציבור שלם החי במדינה כלשהי. חשוב לציין כי ממשלת ישראל המשיכה לקיים יחסים דיפלומטיים וסחר בנשק עם דרום-אפריקה גם כאשר שאר העולם ניתק את הקשרים עם המשטר, שנתפס כגזעני ולא-לגיטימי. בהקשר של הסכסוך, סיפוח של הגדה המערבית ואי-מתן זכויות מלאות (אזרוח) של מיליוני הפלסטינים, יצור מצב בו הפלסטינים מנועים מלקחת חלק במשחק הדמוקרטי, להיאבק על משאבים ועל סדר העדיפויות הלאומי. הדרה של מיליוני בני-אדם שחיים במדינה, על-בסיס השיוך הלאומי, האתני או הדתי שלהם, יהפוך את מדינת ישראל למדינה בה יש אזרחים יהודיים סוג א', ונתינים פלסטיניים חסרי זכות בחירה.
לאורך השנים השתמשה מדינת ישראל במספר דרכים על מנת להפוך קרקעות בגדה המערבית ל"אדמות מדינה" לטובת הרחבת התנחלויות. למושג "הפקעה" ישנה משמעות משפטית של שינוי מעמד הקרקע: הפיכתו מאדמה פרטית לאדמה ציבורית. בפועל, שינוי סטטוס הקרקעות משמש לצרכים מדיניים של הרחבת התנחלויות ולצרכי ציבור ובטחון. בין השיטות להפקעה: הכרזה על אדמות מדינה, הפקעה לצרכי ציבור, רישום ראשון, תפיסה לצרכים צבאיים, הפקעת זכויות באדמות נפקדים.