פעם הראשונה שהגדה המערבית הופיעו בלב המאבק המשפטי הייתה בשנת 1978, בבג"ץ הקרוי בג"ץ בית אל. העתירה התנגדה לתפיסת קרקעות מעובדות בצו של המושל הצבאי בשכם ולהקמת התנחלויות על קרקעות אלו. הטיעון לטובת הקמת ההתנחלויות על הקרקע, לכאורה בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי, היה כי הן יהיו חלק מהמערך הביטחוני באזור. השופטים הצטרפו פה אחד לחוות הדעת, שקבעה כי "נוכחותם בשטח של יישובים – אפילו אזרחיים – של אזרחי המעצמה המחזיקה תורמת תרומה נכבדה למצב הביטחוני שבאותו שטח ומקילה על הצבא את מילוי תפקידו" העתירה נדחתה.
עוד מידע בנושא
שלושים שניות על סיפוח והחלת ריבונות
כיבוש
המושג 'כיבוש' הוא מושג שנוי במחלוקת, יש הטוענים כי מאחר שטרם 67' שטחי הגדה היו מסופחים לירדן (אשר כבשה אותם ב1948 וסיפחה אותם בשנת 1950) שלעולם לא קיבלה הכרה בינלאומית בריבונותה על הגדה, בצירוף העובדה שבשנת 1988 ויתרה על כל תביעותיה באזור, לא ניתן להגדיר את המצב בגדה ככיבוש משום שהשטח לא נכבש מידי ריבון אחר. מצד שני החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש גם כשליטה זרה על אוכלוסיה אזרחית, אין חולק שתושביהם הפלסטינים של השטחים נמצאים תחת מצב של תפיסה לוחמתית (כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון), משום שהם אינם אזרחי ישראל אף שישראל שולטת בפועל באזור. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה (שעל-פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מונה כ-2.9 מיליון) אינה כפופה לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם וזכויות פוליטיות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות טרור המתבצעות נגד אזרחיה. אם כן, הכיבוש דה-פאקטו הוא מצב של שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית.
סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית
אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, עוסקת בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת תפיסה לוחמתית. סעיף 49 באמנה קובע כי "המעצמה הכובשת לא תעביר או תיישב אזרחים מתוך שטחה בחבלי הארץ שנכבשו". על-פי הדין הבינלאומי, ההתנחלויות מהוות הפרה של סעיף זה. קיימת מחלוקת בתוך ישראל, האם באמת מתבצעת הפרה של אמנת ז'נבה, אך אין ספק שישראל מעודדת התיישבות של אזרחים מתוך שטחה הריבוני בתוך שטח שאינו חלק ממדינת ישראל הריבונית, היות והוא מעולם לא סופח.