תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית (על 55% מהשטח) ופלסטינית (על 45% מהשטח). על-פי התוכנית, ירושלים הייתה אמורה להיות תחת משטר בין-לאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".
הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ויושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ישראל בצעה את הנסיגה הראשונה מתוך שלוש שנקבעו בהסכם אך סירבה להמשיך בנסיגות בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם.
אדמות מדינה הן שטחים בבעלות המדינה, שאמורים להיות מיועדים לשימושים שונים של הציבור. בגדה המערבית אמורה ישראל לייעד אדמות אלה עבור צרכי הציבור הפלסטיני, אך בפועל, למעלה מ-97% מהקצאות של אדמות ציבוריות אלו מוקצות לצרכי המתנחלים. "אדמות מדינה" מהוות כ-75% מהשטח המוניציפאלי של ההתנחלויות ו-66% מהשטח הבנוי בהן, אף-על פי שהאוכלוסייה הפלסטינית מהווה כ-88% מתושבי הגדה המערבית.
ועידת מדריד היא ועידה בינלאומית שנערכה במדריד, בירת ספרד, בשלהי שנת 1991, במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב. את הוועידה כינסו במשותף נשיאי ארה"ב וברה"מ, שהזמינו אליה את נציגי ממשלות ישראל, סוריה, ירדן, לבנון ומצרים, ובנוסף, נציגי האיחוד האירופאי. בוועידת מדריד הותוו למעשה הערוצים הרשמיים המשמשים בתהליך השלום הישראלי-ערבי עד היום – הערוץ הבילטרלי (דו-צדדי), שבו נושאת ונותנת מדינת ישראל מול כל צד ערבי בנפרד, והערוץ המולטילטרלי (רב-צדדי), שבו נערכים דיונים רבי משתתפים בעיקר בנושאים בעלי זיקה משותפת כגון פיתוח כלכלי, איכות סביבה, מים וכדומה. ועידת מדריד היוותה נקודת מפנה היסטורית ביחסי ישראל – מדינות ערב. הייתה זו הפעם הראשונה בה מדינות ערב (למעט מצרים, שכבר חתמה על הסכם שלום עם ישראל) הכירו בישראל והסכימו לקיומה. הועידה הובילה למהלך של שיחות ישירות מול ממשלות ערב. ועידת מדריד הובילה לשיחות דו-צדדיות עם ירדן, שהגיעו לשיאן בהסכם השלום בין המדינות בשנת 1994.