אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, עוסקת בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת תפיסה לוחמתית. סעיף 49 באמנה קובע כי "המעצמה הכובשת לא תעביר או תיישב אזרחים מתוך שטחה בחבלי הארץ שנכבשו". על-פי הדין הבינלאומי, ההתנחלויות מהוות הפרה של סעיף זה. קיימת מחלוקת בתוך ישראל, האם באמת מתבצעת הפרה של אמנת ז'נבה, אך אין ספק שישראל מעודדת התיישבות של אזרחים מתוך שטחה הריבוני בתוך שטח שאינו חלק ממדינת ישראל הריבונית, היות והוא מעולם לא סופח.
עוד מידע בנושא
מפת הדרכים
תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התוכנית הוצגה על-ידי נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן ביוני 2002. התוכנית מציעה פתרון רב-שלבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוך כ-3 שנים. ראש-ממשלת ישראל, אריאל שרון, הודיע על תמיכתו בתוכנית בנאומו בכנס הרצליה ה-3 בשנת 2002. עיקרי התוכנית היו – הכרה ישראלית בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית; מאבק רציני ויעיל של הרשות הפלסטינית בטרור; רפורמה מדינית ודמוקרטיזציה של הרשות הפלסטינית; הקפאת כל הבנייה בהתנחלויות ופירוק מאחזים שהוקמו לאחר מרץ 2001; הפסקת פעולות התקפיות כלפי אזרחים, לרבות גירוש והריסת בתים ותשתיות; מאמץ ישראלי לנירמול חיי הפלסטינים ומתן סיוע הומניטרי לפלסטינים; נסיגה ישראלית משטחים פלסטיניים שנכבשו אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה). בסופה של מפת הדרכים אמורים הצדדים לדון ולחתום על הסדר הקבע שיהווה הסכם שלום אמיתי וסופי בין הצדדים.
החלטה 181
תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית (על 55% מהשטח) ופלסטינית (על 45% מהשטח). על-פי התוכנית, ירושלים הייתה אמורה להיות תחת משטר בין-לאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".
בג"צ אלון מורה
פסיקה של בית המשפט העליון משנת 1979, שקבעה שיש לפנות את אלון מורה, שהוקמה על קרקע פרטית על-בסיס נימוקים בטחוניים. בית המשפט קבע את העיקרון לפיו אין לתפוס קרקע פרטית של תושבים פלסטיניים בגדה המערבית לצורך התיישבות יהודית אזרחית. העתירה הוגשה בשנת 1979 על-ידי פלסטינים, שדרשו כי בית המשפט יבטל את צו התפיסה של כ-5000 דונמים שבבעלותם. האדמות שהופקעו היו אמורות להיות מופנות לטובת הקמת אלון-מורה. בבית-המשפט טענה המדינה, כפי שנהגה עד אז, כי הקמת ההתנחלות נדרשת בשל קיומם של צרכים צבאיים.
בניגוד לעתירות שהוגשו עד בג"צ זה, הפעם הצטרפו כמשיבים לעתירה המתנחלים שהיו אמורים להתגורר באלון-מורה. המתנחלים דחו מכל וכל את עמדת המדינה, וטענו כי ההצדקה להקמת ההתנחלות היא אידיאולוגית וכי: "בכל המגעים וההבטחות הרבות שקבלנו משרי הממשלה ומעל לכל מראש הממשלה עצמו - רואים כולם בישוב אלון-מורה ישוב קבע של התנחלות יהודית לא פחות מדגניה או מנתניה."
בתצהיר מטעם העותרים, כתב הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, כי "אלון-מורה, לפי מיטב הערכתי המקצועית, אינו תורם לביטחון ישראל".
בהתבסס על תצהיר בר-לב, שסותר את עמדת המדינה, ובהתבסס על עמדת המתנחלים, שגם היא סותרת את עמדת המדינה, הורה בית המשפט לצה"ל לפנות את ההתנחלות ולהשיב את הקרקעות לבעליהן, וקבע כי אין לתפוס קרקע פרטית של תושבים פלסטיניים בגדה המערבית לצורך התיישבות יהודית אזרחית.