סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. הסכמי אוסלו תקפים ומיושמים עד היום.
הראשון מבין שני הסכמים הידוע בשם אוסלו א'. ביסס את ההכרה ההדדית בין הצדדים. בין השאר, ישראל הכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני. בין השאר, אש"ף הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון. נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס.
בשלב השני, הידוע בשם אוסלו ב'- נחתם הסכם אשר העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים, וקיבע למעשה את החלוקה לשטחי A, B, C (פירוט בערך נפרד). נחתם ב-28 בספטמבר 1995 בוושינגטון על ידי יצחק רבין ויאסר ערפאת. מספר שבועות לאחר חתימת ההסכם, יצחק רבין נרצח, ומחליפו, שמעון פרס, המשיך ביישום ההסכם.
עוד מידע בנושא
ועידת טאבה
ועידת שלום במסגרת שיחות ישירות בין ישראל בראשות ראש הממשלה אהוד ברק והרשות הפלסטינית בראשות יאסר ערפת, שהתקיימה בתחילת 2001 בטאבה שבחצי האי סיני בתיווך ארצות הברית בראשות הנשיא קלינטון כהמשך לשיחות קמפ דיוויד. שני הצדדים הסכימו שעל-פי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, קווי הארבעה ביוני (הקו הירוק) ישמשו כבסיס לקביעת גבול בין ישראל ומדינת פלסטין. בפעם הראשונה שני הצדדים הציגו מפות של הגדה המערבית. המפות היו הבסיס למו"מ בסוגיית הגבולות. בסוגיית ירושלים, שני הצדדים הסכימו להצעת מתווה קלינטון. הצד הישראלי קיבל את ההצעה שירושלים תהיה בירת שתי המדינות: ירושלים המערבית לישראל, וירושלים המזרחית לפלסטין. שני הצדדים הסכימו שבעיית הר הבית טרם נפתרה. השיחות הופסקו ב-27 בינואר, בגלל הבחירות בישראל. המנצח, אריאל שרון, בחר שלא להמשיך בשיחות אחרי ניצחונו.
ירושלים המזרחית
ירושלים המזרחית
עם תום מלחמת ששת הימים הרחיבה מדינת ישראל את גבולותיה המוניציפליים של ירושלים ובכך סיפחה אליה כ-71,500 דונם משטחים שנכבשו במהלך המלחמה. באותה העת, כ-70,000 פלסטינים חיו בשטחים שסופחו לירושלים והם הפכו לתושבי קבע בישראל. השטחים כללו את העיר העתיקה וכ-28 כפרים פלסטינים מהפריפריה של העיר. כיום גרים בשטחים אלו כ-300,000 פלסטינים וכ-200,000 ישראלים יהודים. מרבית הפלסטינים בירושלים אינם נושאי תעודת אזרחות ישראלית אלא מצויים במעמד של תושבי קבע בישראל.
הסכם השלום עם מצרים
במרץ 1979, נחתם הסכם שלום עם מצרים בין נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ראש-ממשלת ישראל, מנחם בגין, ונשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר כשנה לאחר שנחתמו הסכמי קמפ דייויד (1978) אשר היו הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון . הסכם השלום מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את הגבול הקבוע בין שתי המדינות, מורה על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא בסיני, וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל במשפט הבינלאומי. כמו כן מורה ההסכם על הקמת כוח צבאי רב-לאומי שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית. נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.