ב-2 באוגוסט 1996 החליטה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו (החלטה 150), לבטל את החלטת ממשלת רבין (ערך נפרד), ובמקום זאת הגדירה שבנושאי מדיניות כוללת בנושאי התיישבות נדרשת החלטת ממשלה ובנושאי הקצאת קרקע ותכנון נדרש אישור שר הביטחון. משמעות ההחלטה היא שעל-מנת להקים התנחלות חדשה, נדרשת החלטת ממשלה. כל ההתנחלויות שהוקמו מאז, פרט לעמיחי (ההתנחלות למפוני עמונה), נבנו בניגוד להחלטה זו.
עוד מידע בנושא
סוגיות הליבה
ועידת טאבה
ועידת שלום במסגרת שיחות ישירות בין ישראל בראשות ראש הממשלה אהוד ברק והרשות הפלסטינית בראשות יאסר ערפת, שהתקיימה בתחילת 2001 בטאבה שבחצי האי סיני בתיווך ארצות הברית בראשות הנשיא קלינטון כהמשך לשיחות קמפ דיוויד. שני הצדדים הסכימו שעל-פי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, קווי הארבעה ביוני (הקו הירוק) ישמשו כבסיס לקביעת גבול בין ישראל ומדינת פלסטין. בפעם הראשונה שני הצדדים הציגו מפות של הגדה המערבית. המפות היו הבסיס למו"מ בסוגיית הגבולות. בסוגיית ירושלים, שני הצדדים הסכימו להצעת מתווה קלינטון. הצד הישראלי קיבל את ההצעה שירושלים תהיה בירת שתי המדינות: ירושלים המערבית לישראל, וירושלים המזרחית לפלסטין. שני הצדדים הסכימו שבעיית הר הבית טרם נפתרה. השיחות הופסקו ב-27 בינואר, בגלל הבחירות בישראל. המנצח, אריאל שרון, בחר שלא להמשיך בשיחות אחרי ניצחונו.
ירושלים המזרחית
ירושלים המזרחית
עם תום מלחמת ששת הימים הרחיבה מדינת ישראל את גבולותיה המוניציפליים של ירושלים ובכך סיפחה אליה כ-71,500 דונם משטחים שנכבשו במהלך המלחמה. באותה העת, כ-70,000 פלסטינים חיו בשטחים שסופחו לירושלים והם הפכו לתושבי קבע בישראל. השטחים כללו את העיר העתיקה וכ-28 כפרים פלסטינים מהפריפריה של העיר. כיום גרים בשטחים אלו כ-300,000 פלסטינים וכ-200,000 ישראלים יהודים. מרבית הפלסטינים בירושלים אינם נושאי תעודת אזרחות ישראלית אלא מצויים במעמד של תושבי קבע בישראל.