המושג 'כיבוש' הוא מושג שנוי במחלוקת, יש הטוענים כי מאחר שטרם 67' שטחי הגדה היו מסופחים לירדן (אשר כבשה אותם ב1948 וסיפחה אותם בשנת 1950) שלעולם לא קיבלה הכרה בינלאומית בריבונותה על הגדה, בצירוף העובדה שבשנת 1988 ויתרה על כל תביעותיה באזור, לא ניתן להגדיר את המצב בגדה ככיבוש משום שהשטח לא נכבש מידי ריבון אחר. מצד שני החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש גם כשליטה זרה על אוכלוסיה אזרחית, אין חולק שתושביהם הפלסטינים של השטחים נמצאים תחת מצב של תפיסה לוחמתית (כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון), משום שהם אינם אזרחי ישראל אף שישראל שולטת בפועל באזור. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה (שעל-פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מונה כ-2.9 מיליון) אינה כפופה לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם וזכויות פוליטיות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות טרור המתבצעות נגד אזרחיה. אם כן, הכיבוש דה-פאקטו הוא מצב של שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית.

המשך קריאה

פעם הראשונה שהגדה המערבית הופיעו בלב המאבק המשפטי הייתה בשנת 1978, בבג"ץ הקרוי בג"ץ בית אל. העתירה התנגדה לתפיסת קרקעות מעובדות בצו של המושל הצבאי בשכם ולהקמת התנחלויות על קרקעות אלו. הטיעון לטובת הקמת ההתנחלויות על הקרקע, לכאורה בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי, היה כי הן יהיו חלק מהמערך הביטחוני באזור. השופטים הצטרפו פה אחד לחוות הדעת, שקבעה כי "נוכחותם בשטח של יישובים – אפילו אזרחיים – של אזרחי המעצמה המחזיקה תורמת תרומה נכבדה למצב הביטחוני שבאותו שטח ומקילה על הצבא את מילוי תפקידו" העתירה נדחתה.

המשך קריאה

תנועת ההתנגדות האיסאלמית. תנועה אסלאמיסטית-סונית פונדמנטליסטית פלסטינית, המוגדרת על ידי מדינות רבות כארגון טרור, ביניהן גם על ידי ישראל. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית "עז א-דין אל קאסם"(3) זרוע אזרחית (דעווה), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, והקמת בתי ספר, ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס.

המשך קריאה