עוד מידע בנושא
כיבוש
המושג 'כיבוש' הוא מושג שנוי במחלוקת, יש הטוענים כי מאחר שטרם 67' שטחי הגדה היו מסופחים לירדן (אשר כבשה אותם ב1948 וסיפחה אותם בשנת 1950) שלעולם לא קיבלה הכרה בינלאומית בריבונותה על הגדה, בצירוף העובדה שבשנת 1988 ויתרה על כל תביעותיה באזור, לא ניתן להגדיר את המצב בגדה ככיבוש משום שהשטח לא נכבש מידי ריבון אחר. מצד שני החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש גם כשליטה זרה על אוכלוסיה אזרחית, אין חולק שתושביהם הפלסטינים של השטחים נמצאים תחת מצב של תפיסה לוחמתית (כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון), משום שהם אינם אזרחי ישראל אף שישראל שולטת בפועל באזור. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה (שעל-פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מונה כ-2.9 מיליון) אינה כפופה לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם וזכויות פוליטיות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות טרור המתבצעות נגד אזרחיה. אם כן, הכיבוש דה-פאקטו הוא מצב של שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית.
הסכם ואי
הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ויושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ישראל בצעה את הנסיגה הראשונה מתוך שלוש שנקבעו בהסכם אך סירבה להמשיך בנסיגות בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם.
החלטה 181
תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית (על 55% מהשטח) ופלסטינית (על 45% מהשטח). על-פי התוכנית, ירושלים הייתה אמורה להיות תחת משטר בין-לאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".