יוזמת ז'נבה, מרצה – גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה
שאול אריאלי – הרצאה על תולדות הסכסוך
הרצאה של רון פונדק ז"ל – עקרונות הסכסוך הישראלי פלסטיני
יריב אופנהיימר בהרצאה מול חניכי מכינה קדם צבאית
שלושים שניות על סיפוח והחלת ריבונות
תכנית האשליה של נפתלי בנט
חושפים את השקרים של מנהיגי המתנחלים
שלום עכשיו עונה לאבסורד של תיאטרון המתנחלים
הכירו את שחר
מגיבים למגיבים על הפגנת חוק הלאום וציונות
מכתב הקצינים
מכתב הקצינים הוא מכתב פומבי שנשלח לראש-ממשלת ישראל, מנחם בגין, בחודש מרץ 1978, בחתימתם של 348 מפקדים וחיילים במילואים, ובו מפצירים החותמים בבגין שיחתור לשלום עם מצרים ויעדיף את השגת השלום על פני רעיון ארץ ישראל השלמה.
בתחילת אפריל 1978, התקיימה הפגנת ענק בעקבות המכתב. מארגני ההפגנה, שהיו חלק מהחותמים על המכתב, הקימו את תנועת "שלום עכשיו", שנקראה על-שם אחת הכרזות שנתלתה על במת ההפגנה.
התנחלויות
התנחלויות הן ישובים אזרחיים אשר הוקמו מעבר לקו הירוק, רובן בגדה המערבית. ממשלות ישראל הקימו בגדה 131 התנחלויות רשמיות. על-פי מערכת החוקים הקיימת בשטחים הכבושים, התנחלויות יחשבו "חוקיות" רק אם יעמדו בכל הקריטריונים הבאים: הממשלה החליטה באופן רשמי על הקמת ההתנחלות; הקרקע הוקצתה כדין להתנחלות ואיננה קרקע פרטית של פלסטינים; קיימת תכנית בנייה מאושרת ובתוקף; ההתנחלות נמצאת בתוך תחום שיפוט שנקבע בצו ע"י אלוף פיקוד המרכז. התנחלות שלא ממלאת אחר אחד מהתנאים הנ"ל –איננה חוקית לפי חוקי מדינת ישראל. ההתנחלויות אינן חוקיות בעניו של החוק הבינלאומי אך זכו בהכרה "דה פקטו" כחלק מהסכמי אוסלו משנת 1993.
תוכנית ההתנתקות
תוכנית שבוצעה על ידי ממשלת ישראל בקיץ 2005. במהלכה פינתה ישראל באופן חד-צדדי כ-8,600 תושבי התנחלויות מרצועת עזה, וכוחות קרקעיים של צה"ל נסוגו ממנה לקווי 67' באזור זה. במקביל פינתה הממשלה ארבע התנחלויות בצפון השומרון. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. בין המצביעים בעד התוכנית בכנסת היה בנימין נתניהו.
תוכנית ההתכנסות
תוכנית מדינית שהגה ראש-ממשלת ישראל, אהוד אולמרט. התוכנית כללה פינוי מדורג של מרבית ההתנחלויות בגדה המערבית בהתאם למדיניות ההפרדה של ממשלת ישראל. על פי התוכנית, תושבי ההתנחלויות היו אמורים להתכנס בשלושה גושים גדולים: גוש מעלה אדומים, גוש אריאל, וגוש עציון. לפי תוואי גדר ההפרדה, או תוואי דומה שתושג עליו הסכמה לאומית ולגיטימציה בינלאומית. לפי התוכנית, היו אמורים רוב היישובים המפונים להיות מועתקים לגושי ההתיישבות בגדה המערבית, מה שהיה מותיר בידי ישראל כ-7% משטחי הגדה. בשל אופיו החד צדדי של המהלך, הוחלט כי קודם לכן תנסה ממשלת ישראל להידבר עם הפלסטינים, ורק אם יתברר שאין פרטנר להידברות, יבוצע הצעד החד צדדי.
תב"ע (תוכנית בניין עיר)
תוכנית בניין עיר, המכונה גם "תוכנית מתאר", היא מסמך בעל תוקף חוקי שנועד להסדיר את השימוש בקרקע בשטח נתון כלשהו. אין לבצע פעולה במקרקעין אלא אם כן הוגשה תוכנית המאשרת את הפעולה. בהקשר של הסכסוך, כל הקמה של מאחז חדש, כל הרחבה של התנחלות קיימת, כל יחידת דיור חדשה שנבנית ללא אישור תוכנית מתאר, היא לא-חוקית בעליל. מפעל ההתנחלויות נבנה ברובו ללא אישור, ללא הקצאת קרקע וללא תב"ע, והוכשר בדיעבד על-ידי המדינה. קיימים מאחזים שלמים בגדה המערבית, שקיבלו צווי הריסה מהיום הראשון שהם נבנו, וצווים אלו לא נאכפו במשך שנים רבות.
סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית
אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949, עוסקת בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת תפיסה לוחמתית. סעיף 49 באמנה קובע כי "המעצמה הכובשת לא תעביר או תיישב אזרחים מתוך שטחה בחבלי הארץ שנכבשו". על-פי הדין הבינלאומי, ההתנחלויות מהוות הפרה של סעיף זה. קיימת מחלוקת בתוך ישראל, האם באמת מתבצעת הפרה של אמנת ז'נבה, אך אין ספק שישראל מעודדת התיישבות של אזרחים מתוך שטחה הריבוני בתוך שטח שאינו חלק ממדינת ישראל הריבונית, היות והוא מעולם לא סופח.
סגר
סגר הוא מצור המוטל על האוכלוסייה הפלסטינית, לרוב בצידוק בטחוני. סגר מגביל תושבים, סחורות, כלי שיט או כלי טיס מלצאת או להיכנס לאזור מוגדר. בניגוד לעוצר, סגר מאפשר תנועה בתוך תחומי הסגר. הסגר פוגע קודם כל בחופש התנועה וכן בשירותי הרפואה שניתנו לתושבי השטחים. במהלך חגים ומועדים בישראל, כמו גם בעקבות מאורעות ביטחוניים, מוקשחים תנאי הסגר. בזמן זה, גם היתרים שהונפקו כדין ולתאריכים תקפים, לא יכובדו בכניסה למעברי לשטחי מדינת ישראל. הסגר אינו מונע בהכרח מעבר בין ישובים פלסטינים או תנועה בתוך היישוב הפלסטיני עצמו.
נוער הגבעות
הזרם הקיצוני-דתי בימין המתנחלי, שמסרב לשתף פעולה עם המדינה, ומובל בעיקר על ידי צעירים. נוער הגבעות מקים באופן עצמאי מאחזים שאינם מגיעים לכדי תשתיות רציניות, ומתעמת עם כוחות הביטחון.
פעילות נוער הגבעות משרתת היטב את האינטרסים של הממשלה ושל המתנחלים: המתנחלים מצדם מעלים את המחיר הציבורי והפוליטי של הפינוי, והממשלה מצדה יכולה להציג מצג לפיו היא עושה מאמצים ניכרים לטפל בנושא הטרור היהודי והפרות החוק של מתנחלים בשטחי הגדה המערבית.
מתווה קלינטון
מתווה קלינטון הוא שם למסמך המכיל את עקרונות הסכם הקבע שהציע נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון ופורסם בדצמבר 2000 (לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה). המתווה כלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, חלוקה של הר הבית- החלק העליון לפלסטין והחלק התחתון לישראל. חלוקת ירושלים והעיר העתיקה והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון) שיסופחו לישראל בתמורה לשטחים בתחומי הקו הירוק. השימוש הרווח במושג "מתווה קלינטון" הוא בנוגע לפתרון בירושלים, לפיו, השכונות בעלות רוב יהודי בירושלים המזרחית יסופחו לישראל, והשכונות בעלות רוב פלסטיני בירושלים המזרחית יוכרו כבירת פלסטין.
מפת הדרכים
תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התוכנית הוצגה על-ידי נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן ביוני 2002. התוכנית מציעה פתרון רב-שלבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוך כ-3 שנים. ראש-ממשלת ישראל, אריאל שרון, הודיע על תמיכתו בתוכנית בנאומו בכנס הרצליה ה-3 בשנת 2002. עיקרי התוכנית היו – הכרה ישראלית בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית; מאבק רציני ויעיל של הרשות הפלסטינית בטרור; רפורמה מדינית ודמוקרטיזציה של הרשות הפלסטינית; הקפאת כל הבנייה בהתנחלויות ופירוק מאחזים שהוקמו לאחר מרץ 2001; הפסקת פעולות התקפיות כלפי אזרחים, לרבות גירוש והריסת בתים ותשתיות; מאמץ ישראלי לנירמול חיי הפלסטינים ומתן סיוע הומניטרי לפלסטינים; נסיגה ישראלית משטחים פלסטיניים שנכבשו אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה). בסופה של מפת הדרכים אמורים הצדדים לדון ולחתום על הסדר הקבע שיהווה הסכם שלום אמיתי וסופי בין הצדדים.
מאחזים בלתי-חוקיים
מאחזים הם למעשה התנחלויות אשר הוקמו על ידי מדינת ישראל או, לחלופין, על ידי ארגוני מתנחלים בגיבוי המועצות המקומיות באופן רשמי ולא חוקי. ממשלת ישראל החליטה בשנת 1996 שלא להקים עוד התנחלויות חדשות, אך כדי לעקוף את המחויבות הפוליטית והבינלאומית, הקימה את ההתנחלויות באופן לא רשמי, וקראה להן: "מאחזים בלתי חוקיים" או "מאחזים בלתי מורשים".
כיבוש
המושג 'כיבוש' הוא מושג שנוי במחלוקת, יש הטוענים כי מאחר שטרם 67' שטחי הגדה היו מסופחים לירדן (אשר כבשה אותם ב1948 וסיפחה אותם בשנת 1950) שלעולם לא קיבלה הכרה בינלאומית בריבונותה על הגדה, בצירוף העובדה שבשנת 1988 ויתרה על כל תביעותיה באזור, לא ניתן להגדיר את המצב בגדה ככיבוש משום שהשטח לא נכבש מידי ריבון אחר. מצד שני החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש גם כשליטה זרה על אוכלוסיה אזרחית, אין חולק שתושביהם הפלסטינים של השטחים נמצאים תחת מצב של תפיסה לוחמתית (כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון), משום שהם אינם אזרחי ישראל אף שישראל שולטת בפועל באזור. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה (שעל-פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מונה כ-2.9 מיליון) אינה כפופה לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם וזכויות פוליטיות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות טרור המתבצעות נגד אזרחיה. אם כן, הכיבוש דה-פאקטו הוא מצב של שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית.
טרנספר
העברת אוכלוסייה, בדרך-כלל בכפייה, מחבל ארץ אחד לחבל ארץ אחר. המניעים והסיבות לפעולת הטרנספר עשויים להיות פוליטיים, חברתיים, לאומיים, גזעיים או דתיים, וקבוצת האוכלוסייה המועברת היא בדרך כלל קבוצה הנבחנת באחד או יותר מגורמים אלה על ידי קבוצת המגרשים או קבוצה אחרת היושבת באותו חבל ארץ. במציאות הישראלית, רעיון הטרנספר עלה כמה פעמים, בין השאר על-ידי מאיר כהנה ומאוחר יותר, בשנות ה-90' ברעיון של "טרנספר בהסכמה" ע"י חבר הכנסת רחבעם זאבי (גנדי).
טרנספר הוא לא חוקי ומנוגד לדין הבין-לאומי: "אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה." (מתוך אמנת ז'נבה הרביעית, סעיף 49)
ועידת קמפ-דייויד (2000)
ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון הייתה ועידה שנערכה ביולי 2000 בקמפ דייויד שבמרילנד, בראשות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ראש-ממשלת ישראל, אהוד ברק, ויושב-ראש הרשות הפלסטינית, יאסר עראפת. לאחר שבועיים של דיונים, הועידה הסתיימה ללא כל הסכם שנחתם.
עם חזרתו לישראל, אהוד ברק הכריז: "לא הצלחנו כי שכנינו הפלסטיניים עדיין לא הפנימו כי בשביל שלום אמת צריך לוותר על חלק מהחלומות. לא הצלחנו כי לא מצאנו פרטנר המוכן להכרעות בכל הנושאים"
בעקבות הכרזה זו, התקבע מטבע הלשון "אין פרטנר" בתודעה הציבורית הישראלית.
ועידת מדריד
ועידת מדריד היא ועידה בינלאומית שנערכה במדריד, בירת ספרד, בשלהי שנת 1991, במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב. את הוועידה כינסו במשותף נשיאי ארה"ב וברה"מ, שהזמינו אליה את נציגי ממשלות ישראל, סוריה, ירדן, לבנון ומצרים, ובנוסף, נציגי האיחוד האירופאי. בוועידת מדריד הותוו למעשה הערוצים הרשמיים המשמשים בתהליך השלום הישראלי-ערבי עד היום – הערוץ הבילטרלי (דו-צדדי), שבו נושאת ונותנת מדינת ישראל מול כל צד ערבי בנפרד, והערוץ המולטילטרלי (רב-צדדי), שבו נערכים דיונים רבי משתתפים בעיקר בנושאים בעלי זיקה משותפת כגון פיתוח כלכלי, איכות סביבה, מים וכדומה. ועידת מדריד היוותה נקודת מפנה היסטורית ביחסי ישראל – מדינות ערב. הייתה זו הפעם הראשונה בה מדינות ערב (למעט מצרים, שכבר חתמה על הסכם שלום עם ישראל) הכירו בישראל והסכימו לקיומה. הועידה הובילה למהלך של שיחות ישירות מול ממשלות ערב. ועידת מדריד הובילה לשיחות דו-צדדיות עם ירדן, שהגיעו לשיאן בהסכם השלום בין המדינות בשנת 1994.
ועידת טאבה
ועידת שלום במסגרת שיחות ישירות בין ישראל בראשות ראש הממשלה אהוד ברק והרשות הפלסטינית בראשות יאסר ערפת, שהתקיימה בתחילת 2001 בטאבה שבחצי האי סיני בתיווך ארצות הברית בראשות הנשיא קלינטון כהמשך לשיחות קמפ דיוויד. שני הצדדים הסכימו שעל-פי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, קווי הארבעה ביוני (הקו הירוק) ישמשו כבסיס לקביעת גבול בין ישראל ומדינת פלסטין. בפעם הראשונה שני הצדדים הציגו מפות של הגדה המערבית. המפות היו הבסיס למו"מ בסוגיית הגבולות. בסוגיית ירושלים, שני הצדדים הסכימו להצעת מתווה קלינטון. הצד הישראלי קיבל את ההצעה שירושלים תהיה בירת שתי המדינות: ירושלים המערבית לישראל, וירושלים המזרחית לפלסטין. שני הצדדים הסכימו שבעיית הר הבית טרם נפתרה. השיחות הופסקו ב-27 בינואר, בגלל הבחירות בישראל. המנצח, אריאל שרון, בחר שלא להמשיך בשיחות אחרי ניצחונו.
הרשות הפלסטינית
הרשות הפלסטינית היא הגוף המנהל והמייצג של העם הפלסטיני. הוקמה מכוחו של הסכם הביניים שנחתם בין מדינת ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) במאי 1994 (הסכם אוסלו ב'). בינואר 1996 נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ויאסר ערפאת נבחר ליו"ר הרשות. הבחירות האחרונות לנשיאות ולמועצה המחוקקת נערכו בינואר 2005, אז נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) לתפקיד היו"ר. יו"ר הרשות הפלסטינית מופקד על ניהול ענייני החוץ והביטחון של הרשות, בעוד ניהול ענייני הפנים והחברה מופקד בידי הממשלה הפלסטינית. הממשלה מוקמת על בסיס הצבעת אמון במועצה המחוקקת הפלסטינית (הפרלמנט הפלסטיני), המונה 132 חברים שמחציתם נבחרים בבחירות ישירות ומחציתם בבחירות מקומיות.
הפקעת קרקעות
לאורך השנים השתמשה מדינת ישראל במספר דרכים על מנת להפוך קרקעות בגדה המערבית ל"אדמות מדינה" לטובת הרחבת התנחלויות. למושג "הפקעה" ישנה משמעות משפטית של שינוי מעמד הקרקע: הפיכתו מאדמה פרטית לאדמה ציבורית. בפועל, שינוי סטטוס הקרקעות משמש לצרכים מדיניים של הרחבת התנחלויות ולצרכי ציבור ובטחון. בין השיטות להפקעה: הכרזה על אדמות מדינה, הפקעה לצרכי ציבור, רישום ראשון, תפיסה לצרכים צבאיים, הפקעת זכויות באדמות נפקדים.
הסכם השלום עם ירדן
הסכם השלום עם ירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין ישראל לירדן. על ההסכם חתמו ראש-הממשלה יצחק רבין, וחוסיין, מלך ירדן. סעיפי הנורמליזציה ושיתוף הפעולה הביטחוני, כמו גם בנושאי העקורים והר-הבית, היוו בסיס לכינון יחסים המושתתים על אינטרס משותף לשימור היציבות באזור. בין השאר, בהסכם השלום נוסחו התניות להסכם שלום עם הפלסטינים, בו תינתן לירדן עדיפות בחלוקת הנכסים הקדושים באגן הקדוש – "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המשא-ומתן על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה."
הסכם השלום עם מצרים
במרץ 1979, נחתם הסכם שלום עם מצרים בין נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ראש-ממשלת ישראל, מנחם בגין, ונשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר כשנה לאחר שנחתמו הסכמי קמפ דייויד (1978) אשר היו הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון . הסכם השלום מורה על סיום מצב המלחמה בין ישראל למצרים, קובע את הגבול הקבוע בין שתי המדינות, מורה על פירוז אזור הגבול ועל דילול כוחות הצבא בסיני, וכן על כינון יחסי שכנות נורמליים כמקובל במשפט הבינלאומי. כמו כן מורה ההסכם על הקמת כוח צבאי רב-לאומי שיפקח על ביצוע ההסכם בסיני. ההסכם מכיל נספח העוסק במתן שלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית. נספח זה הוא החלק היחיד בהסכם שלא יושם בסופו של דבר.
המנהל האזרחי
גוף צבאי שמנהל מטעם מדינת ישראל את הפעילות האזרחית בשטחים שישראל כבשה אך לא החילה עליהם את החוק. כל סמכויות התכנון בגדה המערבית מרוכזות בידי ות"ע – ועדת תכנון עליונה, הכפופה למנהל האזרחי. המנהל האזרחי משמש בתפקיד מקביל למשרדי הממשלה בישראל, כאשר כל המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים (משרדי הפנים, האוצר, התחבורה, הבריאות וכו') שולחים נציגים מטעמם, האחראים כל אחד על התחום באזור השיפוט של המנהל האזרחי. המנהל האזרחי אחראי על כל ההיבטים האדמיניסטרטיביים של התושבים. בין השאר הוא אחראי על הנפקת אישורי הכניסה לישראל, אישורי התנועה בתוך יו"ש, אישורי תנועה ברכב, אישורי עבודה וכמעט כל אישור רלוונטי אחר.
החלטה מועב"ט 2234
החלטה שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם ב23.12.16, וקבעה שההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו בשנת 1967 בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, המכונים על ידי מועצת הביטחון בשם "השטחים הפלסטינים הכבושים" אינן חוקיות. בהחלטה תמכו 14 מתוך 15 המדינות החברות במועצת הביטחון, תוך הימנעות של ארצות-הברית, אשר בחרה שלא לממש את זכות הוטו שלו במועצת הביטחון.
גושי ההתנחלויות
גושי ההתנחלויות הן מושג מעורפל וחסר הגדרה. השימוש העיקרי שלו הוא להבחין בין הישובים הישראליים אשר יסופחו לישראל, בין אם במסגרת סיפוח חד-צדדי ובין אם במסגרת הסכם קבע, לבין מאחזים והתנחלויות מבודדות, שלא יהיו חלק ממדינת ישראל בעתיד. הגדרת הגושים באופן מדויק היא קריטית לניהול שיח מדיני ענייני ומבוסס עובדות. הגדרת גושי ההתנחלויות משתנה לאורך הקשת הפוליטית, וקיימות תפיסות "מקסימליסטיות" של הגושים, וקיימות תפיסות יותר מתונות בהיקפן.
גוש אמונים/מועצת יש"ע
גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים (פברואר 1974) הפועלת לחידוש ההתיישבות היהודית בגדה המערבית. במרוץ השנים, התנועה שינתה את שמה למועצת יש"ע (יהודה שומרון ועזה, 1980). מועצת יש"ע עמדה במרכז מספר פרשיות שחיתות ומעילה הקשורות בהעברת תקציבים ממשלתיים למועצת יש"ע למטרות הקמת עשרות מאחזים בלתי-חוקיים ברחבי הגדה המערבית.
מתוך אתר מועצת יש"ע: "מועצת יש"ע פועלת לביסוס והרחבת מפעל ההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון באמצעים פוליטיים, משפטיים והסברתיים, מתוך ראייתו כחלק מרכזי בהגשמת הציונות בדורות האחרונים. מועצת יש"ע הינה גוף שוחר שלום, אולם אנו נשענים על זכותנו המוסרית והטבעית על ארץ ישראל, ומתנגדים למסירת חלקים ממנה לאויב. שבענו מרורים מהבטחות הסרק של הפלשתינים ומהניסיונות הקודמים להגיע להישגים מדיניים באמצעות נסיגות."
גדר ההפרדה
מכשול פיזי שבחלקו חומת בטון ובחלקו האחר גדר המכילה אמצעי ניטור אלקטרוניים (גדר אינדיקטיבית). הגדר נבנתה ברובה בתוך שטח הגדה המערבית, והתוואי המתוכנן שלה חורג באופן מובהק מהקו הירוק (למשל באזור אריאל). גדר ההפרדה חוצצת בין חקלאים פלסטיניים לאדמתם, ובפועל מספחת שטח שנכבש במלחמת ששת-הימים. בתגובה לטענה זאת, עמדתה הרשמית של משרד הביטחון היא: "התוואי נרבע על-סמך שיקולים ביטחוניים אסטרטגיים. בעתיד, לכשיקבעו הסדרי קבע עם הרשות הפלסטינית, יקבע הגבול ואם יהיה צורך, ישונה תוואי הגדר." ב-9 ביולי 2004 נתן בית המשפט הבינלאומי בהאג את חוות דעתו בנוגע לגדר. בית הדין רשם את הבטחתה של ישראל כי המכשול ישמש רק כאמצעי ביטחון זמני. עם זאת הוא ציין כי קיים חשש כבד כי תוואי המכשול יצור עובדות בשטח שיובילו לסיפוח דה-פקטו של שטחים וישפיעו על קביעת הגבולות העתידיים בין ישראל למדינה פלסטינית.
אפרטהייד
מאפריקאנס – הפרדה. מדיניות ההפרדה הגזעית שהונהגה בדרום-אפריקה משנת 1948 ועד 1994. מדיניות זה הייתה גזענית והושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית, ומתן זכויות יתר לאוכלוסייה הלבנה. מדיניות האפרטהייד של המשטר הדרום-אפריקאי ספגה גינויים הולכים וגוברים של הקהילה הבינלאומית, ובראשה, האו"ם. בהדרגה מצאה עצמה דרום-אפריקה מבודדת בשדה הבינלאומי. נגזרו עליה סנקציות כלכליות, אמברגו על מסחר בנשק, הרחקה ממוסדות בינלאומיים והחרמה באירועי תרבות וספורט. המונח אפרטהייד הפך למילת גנאי נרדפת לגזענות שיטתית, לאפליה ממוסדת, ולהתעלמות מוצהרת מזכויותיו של ציבור שלם החי במדינה כלשהי. חשוב לציין כי ממשלת ישראל המשיכה לקיים יחסים דיפלומטיים וסחר בנשק עם דרום-אפריקה גם כאשר שאר העולם ניתק את הקשרים עם המשטר, שנתפס כגזעני ולא-לגיטימי. בהקשר של הסכסוך, סיפוח של הגדה המערבית ואי-מתן זכויות מלאות (אזרוח) של מיליוני הפלסטינים, יצור מצב בו הפלסטינים מנועים מלקחת חלק במשחק הדמוקרטי, להיאבק על משאבים ועל סדר העדיפויות הלאומי. הדרה של מיליוני בני-אדם שחיים במדינה, על-בסיס השיוך הלאומי, האתני או הדתי שלהם, יהפוך את מדינת ישראל למדינה בה יש אזרחים יהודיים סוג א', ונתינים פלסטיניים חסרי זכות בחירה.
אינתיפאדה
מערבית - התנערות, התקוממות. שם שניתן לשתי תקופות של התקוממות אלימה, מאופיינת במעשי טרור, של הפלסטיניםכנגד ישראל. האינתיפאדות מהוות את אחד האספקטים החשובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשורים האחרונים. האינתיפאדה הראשונה (שעד פרוץ האינתיפאדה השנייה כונתה "האינתיפאדה") החלה ב-1987, והסתיימה עם ירידה במפלס האלימות בשנת 1991, אף כי יש מי שטוענים שהסתיימה לחלוטין רק עם חתימת הסכמי אוסלו באוגוסט 1993 ויצירת הרשות הפלסטינית בתחילת 1994. האינתיפאדה השנייה, החלה בספטמבר 2000 ודעכה בהדרגה לאחר מבצע חומת מגן ב-2002. ההבדלים המהותיים בין שתי האינתיפאדות הם צורת הארגון, הפעילים בהן, התחום שבו התבצעו וצורת השימוש בנשק. בעוד שהאינתיפאדה הראשונה אופיינה בהשתתפות מאסיבית של האוכלוסייה, שימוש בנשק קר שכלל בעיקר יידוי אבנים ובקבוקי תבערה והוגבלה בעיקר לתחומי הקו הירוק, האינתיפאדה השנייה שהייתה הרבה יותר "מקצועית", הורחבה לכל תחומי ארץ ישראל, נעשה בה שימוש בנשק חם, מטעני חבלה והפעלת מחבלים מתאבדים. עם זאת, אחוז מצומצם יותר מקרב האוכלוסייה הפלסטינית השתתף בפועל בפעולות כנגד מדינת ישראל.
אדמות מדינה ציבוריות
אדמות מדינה הן שטחים בבעלות המדינה, שאמורים להיות מיועדים לשימושים שונים של הציבור. בגדה המערבית אמורה ישראל לייעד אדמות אלה עבור צרכי הציבור הפלסטיני, אך בפועל, למעלה מ-97% מהקצאות של אדמות ציבוריות אלו מוקצות לצרכי המתנחלים. "אדמות מדינה" מהוות כ-75% מהשטח המוניציפאלי של ההתנחלויות ו-66% מהשטח הבנוי בהן, אף-על פי שהאוכלוסייה הפלסטינית מהווה כ-88% מתושבי הגדה המערבית.
SPP
Special Privileged Partnership מעמד שותפות מיוחד, המעניק למדינה לא חברה באיחוד האירופאי, את כל הזכויות וההטבות שיש לחברות מלאות, ללא השתתפות במוסדות האיחוד. בדצמבר 2013, האיחוד האירופאי הציע לשדרג את היחסים הבילטרליים בין ישראל לאיחוד לדרגת SPP, במידה וייחתם הסכם קבע עם הפלסטינים. בינואר 2016, האיחוד האירופאי חידש את ההצעה. ממשלת ישראל לא הגיבה להצעה.
E1
בשמו המלא (East-1) הוא שטח בן 12 קילומטר רבועים בין ירושלים למעלה אדומים שסופח לשטח המוניציפלי של מעלה אדומים. בשנות ה-90 ישראל ייעדה את השטח לבניית שכונת מגורים ופרוייקטים נוספים שייצרו רצף התיישבות ישראלי בין מעלה אדומים לירושלים, אולם במשך שנים הפרוייקטים הוקפאו בלחץ בינלאומי. E1 הוא השטח המפריד בין ירושלים ממערב, מעלה אדומים ממזרח, אבו-דיס מדרום ושועאפט מצפון. בנייה וסיפוח של E1 תייצר חיץ החוצה את ציר הנסיעה הפלסטיני בין רמאללה לבית-לחם, ויבתר את "גוש דן" הפלסטיני, בצורה שתכשיל את הניסיון לייצר מדינה פלסטינית בעלת רציפות טריטוריאלית ורציפות תחבורתית. לפיכך, תוכניות בנייה ישראליות נחשבות לקביעה חד-צדדית של עובדות בשטח, ומעוררות התנגדות בינלאומית עזה.
ירושלים המזרחית
ירושלים המזרחית
עם תום מלחמת ששת הימים הרחיבה מדינת ישראל את גבולותיה המוניציפליים של ירושלים ובכך סיפחה אליה כ-71,500 דונם משטחים שנכבשו במהלך המלחמה. באותה העת, כ-70,000 פלסטינים חיו בשטחים שסופחו לירושלים והם הפכו לתושבי קבע בישראל. השטחים כללו את העיר העתיקה וכ-28 כפרים פלסטינים מהפריפריה של העיר. כיום גרים בשטחים אלו כ-300,000 פלסטינים וכ-200,000 ישראלים יהודים. מרבית הפלסטינים בירושלים אינם נושאי תעודת אזרחות ישראלית אלא מצויים במעמד של תושבי קבע בישראל.
שטח B
התהליך המדיני: יוזמת השלום הערבית/הסעודית
מאחזים בלתי חוקיים
מהם "מאחזים בלתי חוקיים"?
המאחזים הם למעשה התנחלויות שהוקמו על ידי ממשלות ישראל מאז שנות התשעים – אך באופן לא רשמי ולא חוקי. ממשלת ישראל החליטה בשנת 1996 שלא להקים עוד התנחלויות חדשות, אך כדי לעקוף את המחויבות הפוליטית והבינלאומית, הקימה את ההתנחלויות באופן לא רשמי, וקראה להן: "מאחזים בלתי חוקיים" או "מאחזים בלתי מורשים".
תנועת המחאה הגדולה והוותיקה ביותר בישראל
הפקעת קרקעות – מה זה בעצם?
יוזמת ז'נבה
יוזמת ז'נבה הינה מודל להסכם קבע בין מדינת ישראל לבין מדינה פלסטינית, על-בסיס "מתווה קלינטון" מדצמבר 2000, שהתקבל על-ידי ממשלת ישראל.
ההסכם התקבל בעקבות שיחות מו"מ שהתנהלו בין צוותים של אנשי מקצוע שחלקם היו שותפים לסבבים השונים של המשא ומתן בין ישראל לבין רשות הפלסטינית. את הצוותים הובילו יוסי ביילין מהצד הישראלי, ויאסר עבד-רבו מהצד הפלסטיני. במהלך הזמן הצטרפו אישים בולטים לשתי הקבוצות - מהמערכת הפוליטית, הביטחונית, העסקית, האקדמית והאזרחית.
שטח A
מונח שנטבע בהסכמי אוסלו ומתייחס לשטחים שהועברו במסגרת ההסכמים לשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית. כיום, שטח A כולל כ-18% משטחי הגדה המערבית ובהם כל הערים וחלק מהכפרים הפלסטיניים, ומאז ההתנתקות גם את רצועת עזה, שבשליטת ממשלת חמאס. חשוב לציין שצה"ל פועל על בסיס יומי בתוך שטחי A, לרבות בתוך הערים הפלסטיניות.
שטח C
הסכמי אוסלו
סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. הסכמי אוסלו תקפים ומיושמים עד היום.
הראשון מבין שני הסכמים הידוע בשם אוסלו א'. ביסס את ההכרה ההדדית בין הצדדים. בין השאר, ישראל הכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני. בין השאר, אש"ף הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון. נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס.
בשלב השני, הידוע בשם אוסלו ב'- נחתם הסכם אשר העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים, וקיבע למעשה את החלוקה לשטחי A, B, C (פירוט בערך נפרד). נחתם ב-28 בספטמבר 1995 בוושינגטון על ידי יצחק רבין ויאסר ערפאת. מספר שבועות לאחר חתימת ההסכם, יצחק רבין נרצח, ומחליפו, שמעון פרס, המשיך ביישום ההסכם.
הסכם חברון
הסכם נלווה להסכם אוסלו ב', שנחתם בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית ב-15 בינואר 1997. ההסכם עוסק בפריסה מחדש של צה"ל בחברון, העיר היחידה ממנה לא יצאו כוחות צה"ל בשלב הנסיגות הראשון שלאחר הסכם אוסלו ב'. ההסכם מחלק את חברון לשני אזורים: אזור אחד (H1) יעבור לשליטה פלסטינית מלאה והאזור השני (H2), שבו מרוכז היישוב היהודי בחברון וכן 40 אלף תושבים פלסטינים, יישאר בשליטתו של צה"ל.
הסכם ואי
הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ויושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ישראל בצעה את הנסיגה הראשונה מתוך שלוש שנקבעו בהסכם אך סירבה להמשיך בנסיגות בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם.
הרשות הפלסטינית
הרשות הפלסטינית היא הגוף המנהל והמייצג של העם הפלסטיני. הוקמה מכוחו של הסכם הביניים שנחתם בין מדינת ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) במאי 1994 ("הסכם אוסלו ב'"). בינואר 1996 נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ויאסר ערפאת נבחר ליו"ר הרשות. הבחירות האחרונות לנשיאות ולמועצה המחוקקת נערכו בינואר 2005, אז נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) לתפקיד היו"ר. יו"ר הרשות הפלסטינית מופקד על ניהול ענייני החוץ והביטחון של הרשות, בעוד ניהול ענייני הפנים והחברה מופקד בידי הממשלה הפלסטינית. הממשלה מוקמת על בסיס הצבעת אמון במועצה המחוקקת הפלסטינית (הפרלמנט הפלסטיני), המונה 132 חברים שמחציתם נבחרים בבחירות ישירות ומחציתם בבחירות מקומיות.
החלטה 181
תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית (על 55% מהשטח) ופלסטינית (על 45% מהשטח). על-פי התוכנית, ירושלים הייתה אמורה להיות תחת משטר בין-לאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".
החלטה 242
יוזמת ז'נבה
הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין בפיקוח ובתמיכה של ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 ומתבסס על מתווה קלינטון מדצמבר 2000. היוזמה מקיפה את כל סוגיות הליבה (ערך נפרד) ונושאים רבים הנוגעים לניהול היחסים בין ישראל לפלסטין. היוזמה אף מציעה מפה ולוח-זמנים ליישום ההסכם. עד היום, יוזמת ז'נבה נחשבת להצעה הקונקרטית ביותר לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואומצה על-ידי תנועת "שלום עכשיו" בתור הצעה מדינית.
חוק ההסדרה
חוק שנועד להסדיר את מעמדם של בתים בהתנחלויות ומאחזים ביהודה ושומרון, שנבנו על קרקעות בבעלות פרטית של פלסטינים. לפי החוק, הקרקע אשר עליה בנויים הבתים תישאר בידי בעליה, אולם המדינה תפקיע מהם באופן גורף את זכויות השימוש בקרקע ותעביר אותן לממונה על הרכוש הממשלתי באזור הגדה המערבית בתמורה, יפוצו בעלי הקרקעות הפלסטינים בסכום בגובה של 125% מערכם הראוי של דמי השימוש בקרקע, או יקבלו קרקע חלופית. החוק אושר בכנסת ב-6.2.17, אך בג"צ הקפיא את כניסתו לתוקף עד לפסיקה בנוגע לחוקתיותו.
סוגיות הליבה
חמא"ס
תנועת ההתנגדות האיסאלמית. תנועה אסלאמיסטית-סונית פונדמנטליסטית פלסטינית, המוגדרת על ידי מדינות רבות כארגון טרור, ביניהן גם על ידי ישראל. על פי הצהרות פומביות, תנועת חמאס מחולקת לשלוש זרועות: (1) זרוע פוליטית-מדינית; (2) זרוע צבאית "עז א-דין אל קאסם"(3) זרוע אזרחית (דעווה), הפועלת לרווחת הציבור הרחב, בהפעלת מרפאות, מתן צדקה, חלוקת מזון, והקמת בתי ספר, ובהשפעת פעילות הרווחה מגייסת תומכים רבים לחמאס.
פת"ח
התנועה לשחרור פלסטין. תנועה פלסטינית הממלאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית ובסכסוך הישראלי פלסטיני מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. הפת"ח וארגוני הבת שלו הפעילו טרור נגד ישראל. ב-31 באוגוסט 1986 הכריזה עליו מדינת ישראל כארגון טרור. עם זאת, במהלך הסכמי אוסלו הכירה ישראל בארגון הגג אש"ף, המורכב בעיקרו מהפת"ח, כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני.
בג"צ אלון מורה
פסיקה של בית המשפט העליון משנת 1979, שקבעה שיש לפנות את אלון מורה, שהוקמה על קרקע פרטית על-בסיס נימוקים בטחוניים. בית המשפט קבע את העיקרון לפיו אין לתפוס קרקע פרטית של תושבים פלסטיניים בגדה המערבית לצורך התיישבות יהודית אזרחית. העתירה הוגשה בשנת 1979 על-ידי פלסטינים, שדרשו כי בית המשפט יבטל את צו התפיסה של כ-5000 דונמים שבבעלותם. האדמות שהופקעו היו אמורות להיות מופנות לטובת הקמת אלון-מורה. בבית-המשפט טענה המדינה, כפי שנהגה עד אז, כי הקמת ההתנחלות נדרשת בשל קיומם של צרכים צבאיים.
בניגוד לעתירות שהוגשו עד בג"צ זה, הפעם הצטרפו כמשיבים לעתירה המתנחלים שהיו אמורים להתגורר באלון-מורה. המתנחלים דחו מכל וכל את עמדת המדינה, וטענו כי ההצדקה להקמת ההתנחלות היא אידיאולוגית וכי: "בכל המגעים וההבטחות הרבות שקבלנו משרי הממשלה ומעל לכל מראש הממשלה עצמו - רואים כולם בישוב אלון-מורה ישוב קבע של התנחלות יהודית לא פחות מדגניה או מנתניה."
בתצהיר מטעם העותרים, כתב הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, כי "אלון-מורה, לפי מיטב הערכתי המקצועית, אינו תורם לביטחון ישראל".
בהתבסס על תצהיר בר-לב, שסותר את עמדת המדינה, ובהתבסס על עמדת המתנחלים, שגם היא סותרת את עמדת המדינה, הורה בית המשפט לצה"ל לפנות את ההתנחלות ולהשיב את הקרקעות לבעליהן, וקבע כי אין לתפוס קרקע פרטית של תושבים פלסטיניים בגדה המערבית לצורך התיישבות יהודית אזרחית.
בג"צ בית אל
פעם הראשונה שהגדה המערבית הופיעו בלב המאבק המשפטי הייתה בשנת 1978, בבג"ץ הקרוי בג"ץ בית אל. העתירה התנגדה לתפיסת קרקעות מעובדות בצו של המושל הצבאי בשכם ולהקמת התנחלויות על קרקעות אלו. הטיעון לטובת הקמת ההתנחלויות על הקרקע, לכאורה בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי, היה כי הן יהיו חלק מהמערך הביטחוני באזור. השופטים הצטרפו פה אחד לחוות הדעת, שקבעה כי "נוכחותם בשטח של יישובים – אפילו אזרחיים – של אזרחי המעצמה המחזיקה תורמת תרומה נכבדה למצב הביטחוני שבאותו שטח ומקילה על הצבא את מילוי תפקידו" העתירה נדחתה.
בג"צ ששת המאחזים (2011)
החלטת ממשלה רבין (החלטה 360)
החלטת ממשלת נתניהו (החלטה 150)
ב-2 באוגוסט 1996 החליטה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו (החלטה 150), לבטל את החלטת ממשלת רבין (ערך נפרד), ובמקום זאת הגדירה שבנושאי מדיניות כוללת בנושאי התיישבות נדרשת החלטת ממשלה ובנושאי הקצאת קרקע ותכנון נדרש אישור שר הביטחון. משמעות ההחלטה היא שעל-מנת להקים התנחלות חדשה, נדרשת החלטת ממשלה. כל ההתנחלויות שהוקמו מאז, פרט לעמיחי (ההתנחלות למפוני עמונה), נבנו בניגוד להחלטה זו.
דו"ח טליה ששון
חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים (מכונה דו"ח ששון) היא חוות דעת שהגישה עורכת הדין טליה ששון לראש ממשלת ישראל אריאל שרון בשנת 2005, ועניינה המאחזים שהוקמו בגדה המערבית. טענה מרכזית המובאת בדו"ח היא כי מאחזים רבים הוקמו על אדמות שאינן אדמות מדינה, אלא שייכות לתושבים פלסטינים. מסקנתה של ששון הייתה כי: "נראה על כן כי הפרת החוק הפכה ממוסדת ומוסדית ... ובוצעה על ידי רשויות מדינה מסוימות, רשויות ציבוריות, מועצות אזוריות ומתנחלים, הכל תוך הצגת מראית עין כאילו יש כאן מערכת מוסדית מסודרת הפועלת כחוק... המסר היה שמדובר במעשה ציוני ולכן יפה לו העלמת עין, הקריצה והמוסר הכפול."
תוכנית אלון
תוכנית לחלוקת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בין ישראל לבין מדינות ערב ותושבי השטחים הפלסטינים. הוגשה בשנת 1967 על ידי יגאל אלון, שר העבודה דאז, לראש הממשלה לוי אשכול. על פי תוכנית אלון, גבולה המזרחי של מדינת ישראל יעבור בנהר הירדן, ימשיך דרך מרכזו של ים המלח ולאורך הגבול המנדטורי באזור הערבה. באזור העיר יריחו תיסוג ישראל מרצועה צרה שתקשר בין ממלכת ירדן לבין הרי השומרון. בנוסף, רובם המוחלט של שטחי הגדה המערבית, חבל עזה וסיני יינתן לתושבים הערבים של האזור. לישראל יסופחו בקעת הירדן וחלקם המזרחי של הרי יהודה ושומרון, שהיו מיושבים בדלילות. הגבול יגיע עד חברון. בנוסף, ישראל תשמור ברשותה אזורים נוספים בעלי חשיבות ביטחונית, כגון ההרים שסביב פרוזדור ירושלים (אזור גוש עציון, הרי בנימין וירושלים המזרחית), דרום רצועת עזה וחלקים מסיני.