המושג 'כיבוש' הוא מושג שנוי במחלוקת, יש הטוענים כי מאחר שטרם 67' שטחי הגדה היו מסופחים לירדן (אשר כבשה אותם ב1948 וסיפחה אותם בשנת 1950) שלעולם לא קיבלה הכרה בינלאומית בריבונותה על הגדה, בצירוף העובדה שבשנת 1988 ויתרה על כל תביעותיה באזור, לא ניתן להגדיר את המצב בגדה ככיבוש משום שהשטח לא נכבש מידי ריבון אחר. מצד שני החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש גם כשליטה זרה על אוכלוסיה אזרחית, אין חולק שתושביהם הפלסטינים של השטחים נמצאים תחת מצב של תפיסה לוחמתית (כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון), משום שהם אינם אזרחי ישראל אף שישראל שולטת בפועל באזור. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה (שעל-פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מונה כ-2.9 מיליון) אינה כפופה לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם וזכויות פוליטיות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות טרור המתבצעות נגד אזרחיה. אם כן, הכיבוש דה-פאקטו הוא מצב של שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית.
לאורך השנים השתמשה מדינת ישראל במספר דרכים על מנת להפוך קרקעות בגדה המערבית ל"אדמות מדינה" לטובת הרחבת התנחלויות. למושג "הפקעה" ישנה משמעות משפטית של שינוי מעמד הקרקע: הפיכתו מאדמה פרטית לאדמה ציבורית. בפועל, שינוי סטטוס הקרקעות משמש לצרכים מדיניים של הרחבת התנחלויות ולצרכי ציבור ובטחון. בין השיטות להפקעה: הכרזה על אדמות מדינה, הפקעה לצרכי ציבור, רישום ראשון, תפיסה לצרכים צבאיים, הפקעת זכויות באדמות נפקדים.
החלטה שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם ב23.12.16, וקבעה שההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו בשנת 1967 בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, המכונים על ידי מועצת הביטחון בשם "השטחים הפלסטינים הכבושים" אינן חוקיות. בהחלטה תמכו 14 מתוך 15 המדינות החברות במועצת הביטחון, תוך הימנעות של ארצות-הברית, אשר בחרה שלא לממש את זכות הוטו שלו במועצת הביטחון.
