הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין בפיקוח ובתמיכה של ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 ומתבסס על מתווה קלינטון מדצמבר 2000. היוזמה מקיפה את כל סוגיות הליבה (ערך נפרד) ונושאים רבים הנוגעים לניהול היחסים בין ישראל לפלסטין. היוזמה אף מציעה מפה ולוח-זמנים ליישום ההסכם. עד היום, יוזמת ז'נבה נחשבת להצעה הקונקרטית ביותר לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואומצה על-ידי תנועת "שלום עכשיו" בתור הצעה מדינית.
עוד מידע בנושא
בג"צ בית אל
פעם הראשונה שהגדה המערבית הופיעו בלב המאבק המשפטי הייתה בשנת 1978, בבג"ץ הקרוי בג"ץ בית אל. העתירה התנגדה לתפיסת קרקעות מעובדות בצו של המושל הצבאי בשכם ולהקמת התנחלויות על קרקעות אלו. הטיעון לטובת הקמת ההתנחלויות על הקרקע, לכאורה בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי, היה כי הן יהיו חלק מהמערך הביטחוני באזור. השופטים הצטרפו פה אחד לחוות הדעת, שקבעה כי "נוכחותם בשטח של יישובים – אפילו אזרחיים – של אזרחי המעצמה המחזיקה תורמת תרומה נכבדה למצב הביטחוני שבאותו שטח ומקילה על הצבא את מילוי תפקידו" העתירה נדחתה.
כיבוש
המושג 'כיבוש' הוא מושג שנוי במחלוקת, יש הטוענים כי מאחר שטרם 67' שטחי הגדה היו מסופחים לירדן (אשר כבשה אותם ב1948 וסיפחה אותם בשנת 1950) שלעולם לא קיבלה הכרה בינלאומית בריבונותה על הגדה, בצירוף העובדה שבשנת 1988 ויתרה על כל תביעותיה באזור, לא ניתן להגדיר את המצב בגדה ככיבוש משום שהשטח לא נכבש מידי ריבון אחר. מצד שני החוק הבינלאומי מגדיר כיבוש גם כשליטה זרה על אוכלוסיה אזרחית, אין חולק שתושביהם הפלסטינים של השטחים נמצאים תחת מצב של תפיסה לוחמתית (כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון), משום שהם אינם אזרחי ישראל אף שישראל שולטת בפועל באזור. האוכלוסייה הפלסטינית בגדה (שעל-פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מונה כ-2.9 מיליון) אינה כפופה לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם וזכויות פוליטיות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות אדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות טרור המתבצעות נגד אזרחיה. אם כן, הכיבוש דה-פאקטו הוא מצב של שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית.
