לאורך השנים השתמשה מדינת ישראל במספר דרכים על מנת להפוך קרקעות בגדה המערבית ל"אדמות מדינה" לטובת הרחבת התנחלויות. למושג "הפקעה" ישנה משמעות משפטית של שינוי מעמד הקרקע: הפיכתו מאדמה פרטית לאדמה ציבורית. בפועל, שינוי סטטוס הקרקעות משמש לצרכים מדיניים של הרחבת התנחלויות ולצרכי ציבור ובטחון. בין השיטות להפקעה: הכרזה על אדמות מדינה, הפקעה לצרכי ציבור, רישום ראשון, תפיסה לצרכים צבאיים, הפקעת זכויות באדמות נפקדים.
עוד מידע בנושא
בג"צ אלון מורה
פסיקה של בית המשפט העליון משנת 1979, שקבעה שיש לפנות את אלון מורה, שהוקמה על קרקע פרטית על-בסיס נימוקים בטחוניים. בית המשפט קבע את העיקרון לפיו אין לתפוס קרקע פרטית של תושבים פלסטיניים בגדה המערבית לצורך התיישבות יהודית אזרחית. העתירה הוגשה בשנת 1979 על-ידי פלסטינים, שדרשו כי בית המשפט יבטל את צו התפיסה של כ-5000 דונמים שבבעלותם. האדמות שהופקעו היו אמורות להיות מופנות לטובת הקמת אלון-מורה. בבית-המשפט טענה המדינה, כפי שנהגה עד אז, כי הקמת ההתנחלות נדרשת בשל קיומם של צרכים צבאיים.
בניגוד לעתירות שהוגשו עד בג"צ זה, הפעם הצטרפו כמשיבים לעתירה המתנחלים שהיו אמורים להתגורר באלון-מורה. המתנחלים דחו מכל וכל את עמדת המדינה, וטענו כי ההצדקה להקמת ההתנחלות היא אידיאולוגית וכי: "בכל המגעים וההבטחות הרבות שקבלנו משרי הממשלה ומעל לכל מראש הממשלה עצמו - רואים כולם בישוב אלון-מורה ישוב קבע של התנחלות יהודית לא פחות מדגניה או מנתניה."
בתצהיר מטעם העותרים, כתב הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, כי "אלון-מורה, לפי מיטב הערכתי המקצועית, אינו תורם לביטחון ישראל".
בהתבסס על תצהיר בר-לב, שסותר את עמדת המדינה, ובהתבסס על עמדת המתנחלים, שגם היא סותרת את עמדת המדינה, הורה בית המשפט לצה"ל לפנות את ההתנחלות ולהשיב את הקרקעות לבעליהן, וקבע כי אין לתפוס קרקע פרטית של תושבים פלסטיניים בגדה המערבית לצורך התיישבות יהודית אזרחית.
בג"צ ששת המאחזים (2011)
הרשות הפלסטינית
הרשות הפלסטינית היא הגוף המנהל והמייצג של העם הפלסטיני. הוקמה מכוחו של הסכם הביניים שנחתם בין מדינת ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) במאי 1994 ("הסכם אוסלו ב'"). בינואר 1996 נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ויאסר ערפאת נבחר ליו"ר הרשות. הבחירות האחרונות לנשיאות ולמועצה המחוקקת נערכו בינואר 2005, אז נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) לתפקיד היו"ר. יו"ר הרשות הפלסטינית מופקד על ניהול ענייני החוץ והביטחון של הרשות, בעוד ניהול ענייני הפנים והחברה מופקד בידי הממשלה הפלסטינית. הממשלה מוקמת על בסיס הצבעת אמון במועצה המחוקקת הפלסטינית (הפרלמנט הפלסטיני), המונה 132 חברים שמחציתם נבחרים בבחירות ישירות ומחציתם בבחירות מקומיות.